שאלות ותשובות

שלח

תודה על פנייתך אלינו.

תודה על פנייתך אלינו.

ניצור איתך קשר בזמן הקרוב.

שדה זה חובה.

שדה זה חובה.

שדה זה חובה.

לקבלת פרטים נוספים, מלאו את הטופס המצורף:

ש. בני בן ה-10 נמצא במשך 3 שנים אצל מורה להוראה מתקנת, אמנם היה שיפור מסוים בקריאה שלו, אך ההתקדמות איטית מדי וחלקית מדי. מה לדעתכם כדאי לעשות? האם להתייאש ולהשלים עם המצב או שמא יש דרכים נוספות?

 

ת. ראשית כל, אין שום סיבה להתייאש. חשוב להבין, ילד שנמצא כל כך הרבה זמן בטיפול במקום אחד, כנראה שהשיטה לא מתאימה לו או הגורם המטפל לא מתאים בעבורו. לכן צריך לעשות ריענון ולעבור לגורם מטפל אחר שייטפל בצורה מקצועית ויבדוק היכן הקושי קיים. ייתכן אולי שיש בעיה של מיקוד ראיה שלא זוהתה ולא נפתרה. או גורם מעכב אחר. לכן חשוב לפנות להתערבות מקצועית רצינית, וכך תראו פירות והצלחה, בעזרת השם.  

 

 

ש. בני בן ה-11 ילד חכם ונבון. הבעיה היא שאנו רואים פערים גדולים אצלו בין מבחנים בכתב למבחנים בעל פה. בעוד שבמבחנים בכתב במקצועות קודש כגון: גמרא ומשנה. הוא מוציא בסביבות 40% פלוס מינוס. בעל פה הוא ממש מצטיין. מה פשר התופעה ומה עלינו לעשות?

 

ת. ההסבר הוא מאוד פשוט: מדובר ככל הנראה בילד חכם ואינטליגנטי אשר יודע היטיב את החומר הלימודי. אך דרך הערוץ השמיעתי – מהזיכרון בלבד. אך בערוץ החזותי – דרך הקריאה והכתיבה שם הוא זקוק לחיזוק ופיניש. למעשה – כאשר תלמיד או בעצם כל אדם עושה בחינה בכתב הוא נזקק ראשית כל לקרוא את השאלות ושנית לכתוב את התשובות. שתי פעולות אלו גוזלות ממנו זמן רב ואנרגיה עצומה. לכן המלצתנו היא בשני מישורים: המישור הראשון; לטפל בהקדם בצורה מקצועית ויסודית בנושא הקריאה והכתיבה. ובמישור השני; להמשיך בתקופה הקרובה לתת לו בחינות בעל פה ולא בכתב, בתקווה שבמסגרת הלימודית אכן ייאותו לכך. עד שהוא יגיע למצב שהוא מצליח היטיב בקריאה ובכתיבה בעזרת השם.  

 

 

ש. בני בן ה-12 טופל במשך שנים רבות אצל כמה וכמה מורות להוראה מתקנת, אצל חלקם הוא נהנה יותר ואצל חלקם פחות, אך המכנה המשותף והצד השווה שבכולם, שהילד לא התקדם לצערנו באופן משמעותי בנושא הקריאה. וקריאתו פשוט תקועה. נכון להיום, הילד מיואש ומסרב לשתף פעולה. הוא טוען בתוקפנות ובכעס: "הכל בסדר. אין לי שום בעיה". מה עושים?

 

ת. אכן מצער לשמוע זאת. אך בהחלט ניתן להבין את הילד. הילד נתן אמון במורות וקיווה שהם יעזרו לו להוציא אותו מהבעיה שלו, ברגע שהילד גילה את האכזבה פעם ועוד פעם, הוא איבד למעשה אימון בעולם הטיפול. ולכן אינו רוצה לשתף פעולה. וכתוצאה מכך נכנס למנגנון של הכחשה. אכן למעשה, אין אפשרות לעזור לילד כל זמן שהוא עצמו מיואש ולא משתף פעולה. אי לכך המלצתנו לקחת תקופה מסוימת של חודשים שלושה הרפיה מוחלטת; לא לשוחח איתו על נושא הקריאה ולא לתת לו מורות בתקופה זו. פשוט להניח לו לחלוטין. לאחר מכן, חשוב שאחד ההורים או שני ההורים ישבו איתו לשיחה רגועה ומכובדת, ידגישו לו את המעלות שבו וכמה שהם מרוצים ממנו. ורק אחר כך יציעו בפניו את ההצעה המקצועית שהם רוצים לתת לו, וכאשר מדובר במשהו מקצועי, חשוב לבדל זאת מהטיפולים הקודמים. שהילד יחוש שכעת הוא הולך למשהו רציני, לא עוד סתם ניסיון כושל נוסף. זאת ועוד: כדאי מאוד לתת לילד הצצה על העתיד, כיצד תרצה לפרנס משפחה בעתיד, להצליח בישיבה, להצליח בתחומים הקרובים ללבך, ואפילו משהו פרקטי כמו להצליח בבר מצווה שמתקרבת ונראית באופק, בדרשה וכן בעליה לתורה. וכך אנו גורמים גירוי של רצון וסקרנות להצליח. חשוב מאוד לזכור כלל זהב: לא להאשים את הילד. לא לבייש אותו. להניח את הזרקור אך ורק על הדברים החיובים ולהציג את הנקודות החזקות. בהצלחה רבה ורוב נחת. אמן.      

 

 

ש. אני מחנך בכתה ה'. כידוע יש תורנויות בין הילדים על מנת להיות "שליח ציבור" בתפילה. מניסיוני כל שנה יש כמה ילדים שבעקביות ושיטתיות מתעקשים שלא לשמש כחזנים. שאלתי: א) האם זה מתקשר בבעיות קריאה? ב) האם עלי להתעקש איתם שכן יהיו חזנים?

 

ת. בנוגע לשאלה הראשונה – אי אפשר להוכיח מכך ולהסיק בצורה ודאית שאכן יש לילד בעיית קריאה. אכן, כפי שציינתם יש בהחלט מקום לחשש ובסיס איתן לחשוב כך. אשר על כן מומלץ ורצוי לעורר את תשומת לב ההורים להתעקשותו התמוהה לכאורה של בנם שלא לשמש כשליח ציבור בכיתה. אך לא מומלץ כלל וכלל "להכריח" את הילד להיות כן חזן. מאחר ואם כן יש לו את בעיית הקריאה, פעולה זו רק תבסס ותחזק אצלו את התחושה ש"אינו יכול לקרוא" ורק תגביר את השנאה לקריאה. אכן, יש דרכים נוספות לבדוק את מצב הקריאה שלו. זאת,  על ידי לימוד פרטני של המחנך עם התלמיד לפי תומו כגון בסוגיא סבוכה או לפני מבחן, ואז המחנך יסובב למצב שהתלמיד יקרא בחומש או גמרא, ולפי זה יהיה ניתן לראות את מצב הקריאה שלו.    

 

 

ש. הבן שלנו אובחן והוגדר כ"דיסלקט". אנחנו מבינים שבעצם צריכים להשלים עם חוסר היכולת שלו לקרוא. אבל הילד מתוסכל. בבית הוא מתפרע לעיתים בחמת זעם. משתולל. מעיף חפצים. בתלמוד תורה הוא רב עם החברים וצוות הת"ת. בעצם רע לו מאוד. ואנו אובדי עצות.

 

ת. אכן מצער לשמוע זאת. אך זה לא אומר שצריך להרים ידיים. ראשית כל, הבה ונכנס לתחושות שלו. אין ספק שכיוון שהדבר המרכזי בתלמוד תורה הוא יכולת הלימוד, ויכולת הלימוד נקבעת בעיקרה על ידי קריאה וכתיבה, "מצרך נדיר" אצל הילד המדובר, לכן ללא ספק הילד חש תחושה קשה, של חוסר שייכות למקום. חוסר עשייה וחוסר סיפוק, מה שגורם תסכול שגורר מריבות שמגביר עוד יותר את התסכול. וכן הלאה כמו כדור שלג. בהתחלה מדובר רק שאי עשיית שיעורי בית ומבחנים, ובהמשך הדרך אם הבעיה לא נפתרת, עלול גם להגיע למצב (בתרחישים מסוימים) של סכנת נשירה מהמסגרת הלימודית.

אך יחד עם זאת, אין כאן כל כוונה לגרום לכם לייאוש טוטאלי ולהרים ידיים, בכלל לא!! חשוב לדעת ולהפנים שההגדרה "דיסלקציה" היא בעייתית!! ניקח דוגמא מהתחום המקביל – "קלינאות תקשורת" (עיין בהרחבה כאן באתר בקטגוריית מאמרים תחת השם "חכם מה הוא אומר") שם מקובל בשנים האחרונות שלא להגדיר אדם כ"חרש" אלא כלקות שמיעה, מאחר והטכנולוגיה הקיימת היום מאפשרת לכל אדם באשר הוא מכשירי שמיעה. לכן אנו לא חפצים לייאש "להכתים" ו"להחתים" אלא לתת אופק ופתרון. כמו כן בנושא ה"דיסלקציה" זה מזכיר לי את ה"קו האדום" בכינרת, שעולה ויורד לפי הצורך. לכן מכיוון שאין קו אחיד להחלטה והגדרה על "דיסלקציה", יותר מן הראוי לכנות זאת כ"קשיים בקריאה" ולפנות לעזרה מקצועית שתוכל בוודאי לעזור ולסייע באחוזים כאלו או אחרים לתלמיד המדובר ולשנות את התמונה הסופית.    

 

 

ש. שלום וברכה. ברצוני לשאול – בני בן ה-9 מצליח לקרוא בצורה מדהימה בלי ניקוד.  אבל דווקא בקריאה עם ניקוד כגון:  נביא חומש ותהילים הוא תקוע!!

 

זה נראה לי ממש משונה ומוזר. האם יש איזה שהוא הסבר לתופעה תמוהה זו?

ת. הן אמת נכון הדבר שבדרך כלל לרוב התלמידים קל יותר לקרוא עם ניקוד. אך בהחלט ישנה קבוצה מסוימת של תלמידים שאצלם ה"מודעות הפונולוגית" (חלוקת הצלילים) חלשה במיוחד ולעומת זאת התפיסה התבניתית גלובלית – כלומר הצילום של המילה בשלמותה, חזקה אצלם. אצל קבוצה זו אנו נגלה תופעה זו שציינתם בשאלה – שבאמת בקריאה ללא ניקוד הם יצליחו יותר בקלות, ואילו בקריאה מנוקדת הם יתאמצו הרבה יותר.        

 

 

 

ש. שלום וברכה. ברצוני לשאול – בני בן ה- 10 לומד בכיתה ה'. לשמחתנו הרבה אין לו שום בעיה קריאה והוא קורא מצוין ואפילו קצת מהר. הבעיה שלנו היא בחומר הלימודי ובעיקר במבחנים. ואפרט: כאשר הילד נבחן בעל פה (לא תמיד מסכימים לכך בת"ת) הוא מקבל ציון בסביבות 60-70%. אבל במבחן בכתב הציון נמוך הרבה יותר ונע בסביבות 30%, בעיקר בלימודי קודש וגמרא. השאלה שלנו מה ניתן לעזור לילד?

 

ת. ראשית כל, אנו שמחים מאוד שאין לו בעיה בקריאה. השבח לקל. וכעת לגופם של דברים, לא ציינתם בשאלה, האם הילד אוהב מאוד לקרוא ספרים או לא, אבל בהנחה שהילד לא מרבה לקרוא ספרים, מסתמן ומסתבר ככל הנראה, שיש לו קושי בדרגה כזו או אחרת ב"הבנת הנקרא". קושי בהבנת הנקרא לא אומר שהוא לא חכם. בכלל לא. ייתכן בהחלט שהוא חכם ואינטליגנטי מאוד. אלא שככל הנראה הוא קורא במהירות, בלי להתבונן, ללא בקרה וריסון, ולא מפנים את מה שהוא קורא. ולכן על ידי עבודה מקצועית בתחום ריסון הקריאה ובתחום הבנת הנקרא הוא יוכל להפנים את הקריאה ואת המשמעות של המידע שהוא קורא. להבין גם את ה"שפה הגבוהה" את תהליכי העלילה וגם לפתח יותר דמיון ו"לחזות" (מלשון חיזוי ונבואה) את סוף העלילה ואת האפיק והכיוון אליה היא מתפתחת. כל התהליכים הללו נחוצים וחשובים עד מאוד – להצלחה במבחנים בכלל ובמקצועות הקודש בפרט.

חשוב לזכור: כמעט ואין סיכוי להצליח בגמרא, כאשר אין את השלב הבסיסי של הבנת הנקרא כמו שצריך. משל למה הדבר דומה: אדם רוצה להגיע לקומה ה- 50 במגדל גבוה ללא מעלית וללא מדרגות. זה לא ריאלי ולא מציאותי. כמו כן הקריאה זוהי הקומה הראשונה, הבנת הנקרא זוהי הקומה השנייה, ולא שייך פשוט "לדלג" עליה. לכן תשקיעו במקום מקצועי בתחום של "הבנת הנקרא" ותראו פירות לתפארת. ברכה והצלחה ורוב נחת.          

 

ש. שלום וברכה בני בן ה-12 מתמודד הרבה שנים עם קשיים שונים בתחום הלמידה. לאחרונה הציעו לנו להעביר אותו למסגרת של חינוך מיוחד כדי ששם יקבל "תגבורת" של מורה מתקנת. מה דעתכם בנידון, האם זה באמת יהיה לתועלת ועזרה בעבורו?

 

ת. קשה מאוד לענות באופן פרטני. ובוודאי שלא נעשה הכללות. רק ניתן תשובה כללית ומסויגת. לא פרטתם בשאלה – כיצד הילד מתנהג ביום יום, מבחינת חברה, מבחינת עצמאות. האם הוא עצמאי או לא. האם יש לו תקשורת עם מבוגרים או לא. איך האינטליגנציה שלו באופן כללי וכדומה. על כל פנים, בהנחה, שאם עד גיל 12 הוא נשאר במסגרת של חינוך רגיל, ניתן להניח שהוא חכם, אינטליגנטי, מקובל פחות או יותר בחברה, עצמאי ברמה כזו או אחרת, ומתקשר עם החברה. אם כן כל השאלה היא בגלל לקויות הלמידה. הקושי לקרוא ולכתוב וכן הלאה. התשובה על זה בשתי מילים: חינוך מיוחד זה לא פתרון לדיסלקציה. נקודה! ונרחיב: לא רק זה שהניסיון מראה שברוב המסגרות של חינוך מיוחד, ההורים יוצאים מאוכזבים משיעורי התגבור וההוראה מתקנת שמבטיחים להם. אלא שיותר חמור מכך: יצא שכרו בהפסדו!! ובסופו של יום הילד מפסיד פעמיים, גם הוא לא פתר את בעיית הקריאה. וגם הוא נפגש עם חברים נוספים, שחלקם סובלים מבעיות שונות ומשונות, יותר קשות מהבעיה שלו. הוא נחשף להתנהגויות לא נורמטיביות. ומה שבעצם ההורים גורמים לו זה להוריד את רף הדרישות, רף הדרישות הלימודיות, ורף הדרישות ההתנהגותיות. משל למה הדבר דומה, לעקרת בית שמתקשה עם שלל המטלות הביצועיות שלה. ואנו באים ואומרים לה: לא נורא, לא חייבים, לא צריך, לא צריך לבשל, לא צריך לכבס כביסה, לא צריך להדיח כלים, לא צריך לעשות ניקיון. האם זוהי עזרה או שמא חבלה ומיסוד האומללות? לכן נסכם שוב, בהסתייגות ובלי להיכנס לפרטים. התשובה היא שלא כדאי. ובכל מקרה כדאי מאוד להתייעץ עם אדם חכם בר דעת ובר סמכא שמכיר היטיב את המשפחה.     

 

 

ש. ברצוננו לשאול: בננו בן 8.5 לומד בכיתה ג'. המחנך של הכיתה התקשר והתלונן על הישגיו הלימודיים הנמוכים ועל כך שהוא מתעסק בחפצים באמצע השיעור ונראה מוסח ולא מרוכז, וקבע שיש לתת לילד ריטלין ושנקבע תור לנוירולוג. קבענו תור לנוירולוג והוא שאל כמה שאלות מלמעלה ואז הפטיר: "המחנך רוצה ריטלין, שיהיה ריטלין". התחלנו עם הריטלין אבל הבעיה היא שיש תופעות לוואי משמעותיות כגון: בחילות, חוסר תיאבון, עצבנות וקושי להירדם בלילה. אנו אובדי עצות ונשמח לשמוע את דעתכם בעניין.   

 

ת. נתחיל מהסוף: זה ברור שיש הרבה מאוד ילדים שצריכים לקבל ריטלין וכדומה ולא מקבלים. אך לעומת זאת ישנם הרבה מאוד ילדים שלא צריכים לקבל וכן מקבלים.

לעיתים קרובות כאשר ילד לא צריך לקבל והוא כן מקבל, ישנם תופעות לוואי. (אם כי בהחלט ייתכן גם תופעות לוואי כאשר כן זקוקים לתרופה.)

חשוב לזכור מי שמוסמך לקבוע האם ילד זקוק לריטלין. זה אך ורק איש מקצוע; נוירולוג, פסיכיאטר, פסיכיאטר ילדים. בשום פנים ואופן לא גננת, לא מחנך ואף לא מנהל או יועץ חינוכי. ככלל, חשוב להפנים ככל שנגיע לתובנה זו שהילד זקוק לתרופה משלוש זוויות שונות, קרי: 1) הורים 2) מסגרת חינוכית 3) איש מקצוע; נוירולוג, פסיכיאטר, כך נהיה רגועים יותר שהסיכויים באמת גבוהים שזוהי הבעיה וזהו הפתרון.

נקודה נוספת, שכדאי לתת עליה את הדעת: חשוב מאוד לזכור להבין ולהפנים; ריטלין וכל תרופה דומה, לא פותרת בעיות קריאה ולא פותרת בעיות לימודיות. הריטלין בסך הכל מהווה "הכשר מצווה", פלטפורמה, ובסיס טוב להמשך טיפול. לכן חשוב מאוד להצמיד עזרה וייעוץ בנוסף לריטלין. (וראה בהרחבה כאן באתר במאמרים תחת הכותרת "קשב וריכוז".)

דרך אגב, כאשר יש תופעות לוואי. (למרות שההורים משוכנעים שיש בעיות קשב וריכוז וצריך תרופה.) חשוב מאוד למצוא איש מקצוע טוב וסבלני, נוירולוג, פסיכיאטר, פסיכיאטר ילדים. שיבדוק את סוג התרופה והמינון. לעיתים זה תהליך ארוך ומייגע של ניסוי ותהיה עד שמוצאים את הסוג הנכון והמינון הנכון. כמו כן לעיתים בעיות של מיקוד ראיה או בעיות של תחושה וויסות חושי עלולים להתפרש בטעות כבעיות קשב וריכוז. ולכן רק לאחר שלילה של חששות אלו. ניתן לקבל תמונה בהירה יותר. בברכת רוב נחת הצלחה אושר ועושר. אמן.     

 

 

ש. שלום וברכה ברצוננו לשאול יש לנו ילד בן 11 שסובל שנים רבות מקשיים בקריאה, ובנוסף מהתפרצויות זעם קשות וקשיים רגשיים חמורים. ניסינו לטפל המון במשך השנים הן בפן של הקריאה והן בפן הרגשי, אך לצערנו העלנו חרס בידינו ואנו מתוסכלים ואובדי עצות. שאלתנו כרגע; במה עדיף לטפל קודם, האם קודם בנושא הקריאה או קודם בתחום הרגשי? נודה מאוד לתשובתכם.   

 

ת. התשובה מאוד פשוטה: כאשר הקושי הרגשי הוא בוער ונראה כמו הבעיה הדחופה ביותר, עדיף לטפל קודם בחלק הרגשי, ואחרי תקופה, כאשר נוצרת רגיעה מסוימת להתחיל לטפל בנושא הקריאה.

ואילו, כאשר בעיית הקריאה – היא הבעיה החריפה והבעיה הרגשית נדמית להורים כמשנית, עדיף לטפל קודם בבעיית הקריאה. חשוב להבין: כאשר הילד לא קורא, ובפרט אם הוא חכם ואינטליגנטי ומבין מה קורה סביבו, הוא מוצף בתסכולים כל הזמן. כאן הוא לא מצליח לפענח מודעה בלוח המודעות ואין את מי לשאול. וכאן הוא לא יכול להיות חזן בכיתה או לקרוא תהילים או גמרא כשהמחנך מבקש. בשעות הפנויות כשכל האחים מלמעלה ומלמטה קוראים ספרים, הוא משתעמם. והתסכול רק הולך וגובר מאין ספור פרטים של היום יום. ולכן, פשוט וברור שכאשר בעיית הקריאה תיפתר, ייפתרו גם חלק הארי מהבעיות והתסכולים. אמן. בהצלחה.    

 

 

ש. בננו בן ה-12 סובל זה כמה שנים מבעיות קריאה חריפות. ויחד עם כל המורות והטיפולים שהענקנו לו הבעיה נשארת במקומה. לאחרונה ידידים הציעו לנו לבדוק את נושא "מיקוד הראיה". קבענו תור אצל רופא עיניים מטעם הקופ"ח. הוא בדק את הילד דקות ספורות וקבע ברורות ונחרצות ש"אין בעיה במיקוד ראיה". שאלתנו מה דעתכם בנידון?   

 

ת. אין ספק שבעיה ב"מיקוד ראיה" היינו שרירי עיניים חלשים גורמת או עלולה לגרום לקושי רב בקריאה. אך הבעיה היא שרוב מכריע של הרופאים במדינת ישראל לא מכירים בעובדה פשוטה זו. נקודה. במדינות אחרות כמו ארצות הברית וצרפת הנושא הזה של תרגול לפתרון בעיית מיקוד ראיה נפוץ הרבה יותר. לכן הלכה למעשה מומלץ מאוד לא לפנות לרופא מטעם הקופ"ח. אלא למומחים לנושא "מיקוד ראיה" אשר יונקים את משנתם ותורתם מהמדינות המפותחות בתחום כמו צרפת וארצות הברית. וכך בשילוב של טיפול מקצועי בקריאה – יחד עם תרגילים למיקוד ראיה. הילד יצליח בעזרת השם ויוכל לקרוא כאחד האדם. אמן. רוב נחת. בהצלחה רבה. 

 

 

ש. שלום וברכה בני הבכור בן 5 לומד בגן. ומתקשה במספר תחומים בו זמנית. כגון: בעיות התנהגות, בעיות בלמידה ובהקשבה, והתפתחות איטית. הגננת המליצה לנו ללכת לקלינאית תקשורת. אך קרובי משפחה המליצו לנו ללכת לנוירולוג. בסופו של דבר הלכנו לנוירולוג, והוא המליץ לנו לגשת למרפאה בעיסוק. אנו מרגישים אבודים ומבולבלים. למי עלינו לפנות האם לקלינאית תקשורת כהמלצת הגננת או שמא למרפאה בעיסוק כהמלצת הנוירולוג?

 

ת. ראשית כל, אין מה להיות אבודים. הכל בסדר. נא לקחת נשימה ארוכה ולהירגע. וכעת לגופם של דברים; הבה נעשה פעם אחת ולתמיד סדר בכל הסקאלה של אנשי המקצוע מהתחלה ועד הסוף. ובכן: 1) קלינאית תקשורת – תפקידה לטפל בבעיות שפה, היגוי, דיבור, מודעות פונולוגית, תחביר ושליפה. וכן גמגום, אכילה, בליעה, דחיקת לשון. (וכמובן יש גם את הקלינאית שהתמחות שלה זה בתחום לקויות השמיעה.) 2) מרפא בעיסוק – תפקידו לטפל בתחום של תחושה, ויסות חושי, מוטוריקה עדינה, מוטוריקה גסה. שני אלו (קלינאית ומרפאה) מוגדרים כמקצועות "פרא – רפואיים". 3) הוראה מתקנת – מורות בהוראה מתקנת מטרתם לקדם תלמידים בתחום בעיות הלמידה, בעיקר קריאה כתיבה וחשבון, על רקע לקויות למידה, או קשיי למידה, או סתם תגבור כשיש צורך.  4) נוירולוג – (בהיבט הלימודי) תפקידו לבדוק בעיות של קשב וריכוז ולתת מרשם לתרופה, ומעקב אחר התוצאות והתופעות הנלוות. יש לעיתים תסמינים שהסימפטומים של בעיות תחושה והסימפטומים של בעיות קשב וריכוז ADHD - נראים זהות. ולכן נוירולוג חכם יפנה לעיתים לאבחון בריפוי בעיסוק.

5) פסיכולוג – מטרתו לשוחח עם אנשים על המצוקות שלהם, כנאמר: דאגה בלב איש ישיחנה. לגלות אמפתיה. להקשיב ושוב להקשיב. ושוב להקשיב. לעיתים הוא יכוון וייתן עצות וטיפים ופתרונות. אבל הכל ברמת התודעה. אין הוא מורשה ואין הוא מוסמך, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חוקית, לתת מרשם לתרופה.               

6) פסיכיאטר – כאשר הבעיות והמצוקות יותר משמעותיות, ויותר שורשיות, כגון: חרדה, דכאון, כפייתיות, מצבי רוח קיצוניים ותזזיתיים, בעיות במבנה האישיות וכדומה. פונים לאבחון אצל פסיכיאטר. הוא מוסמך מבחינה מקצועית וחוקית לתת מרשם לתרופה, לעקוב אחרי התוצאות והתופעות וללוות את האדם.

עד כאן תמונה כוללת. ולשאלתכם הספציפית – אין כאן שאלה בעצם. ונבאר; נתאר לעצמנו תחנת רכבת שיש בה ארבעה רציפים מקבילים. כל רציף הוא מסלול בנפרד בעבור הרכבת. כמו כן לעיתים ילד או מבוגר צריך לקבל כמה מסלולים נפרדים של טיפולים או אבחונים על מנת לפתור את הבעיה. ולכן בהחלט מומלץ לפנות גם למרפא בעיסוק וגם לקלינאית תקשורת. בהצלחה.                    

 

 

 

ש. שלום וברכה. בננו בן 3.5 קבלנו המלצה לקחת אותו לאבחון אצל קלינאית תקשורת. הבעיה היא שאמרו לנו בקופה שיש תור ארוך מאוד ומעל 150 קליינטים לפנינו בהמתנה(!!) מה עושים?   

 

ת. תמונת המצב ידועה ומפורסמת. התורים בכל הארץ הם ארוכים מאוד לקלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק. ובכל זאת ננסה לתת כמה טיפים קטנים שאולי יועילו מעט: 1) הזמנת תור בכמה  מוקדים בו זמנית 2) לבקש "מפגש הדרכה" על בסיס מקום פנוי. לעיתים מטופל מבטל, כיון שאינו חש בטוב או יצא לטיול, או כל סיבה אחרת. בכזה מקרה ייתכן ותוכלו לקבל מפגש אחד בודד, שמבוסס בעיקר על הדרכה ושיעורי בית, אם זה מתאים לכם הסגנון. 3) הפעלת אנשי הקשר בקהילה. 4) במידה ותקופת ההמתנה הייתה 4 חודשים. תוכלו לפנות לקלינאית תקשורת פרטית. ולקבל החזר מסוים מהקופה. זהו דבר שהקופה מחויבת בו על פי הנחיות משרד הבריאות.

 

 

ש. שלום וברכה. בננו בן ה-8 היה אצל מרפא בעיסוק. שאבחן את הבעיה שלו בתור "היפר סנסורי". הילד היה אצלו סדרת מפגשים אך המצב לא השתפר. שאלתנו: א) מה זה "היפר סנסורי"? ב) מדוע אין שיפור?

 

ת. נענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: היפר סנסורי נחשב למצב של יתר תחושה בו הילד חש כל גירוי קטן כגירוי גדול. זה יבוא לידי ביטוי בהרבה מאוד פרטים: כגון; כאשר הילד צריך להסתפר או לגזוז ציפורניים. תוויות של חולצה, וכן כל רעש והמולה, גירוי חיצוני של תאורה חזקה, או ריחות חזקים וכיוצא בזה. כל אלו ישגעו ויקפיצו את הילד. והמטרה של המטפל זה להכניס אותו למודעות ולתת לו הדרכה. יחד עם תרגילים שמרגילים אותו להכיל ולספוג את הגירויים.

ואילו תת תחושה – "היפו סנסורי: זה מצב הפוך, בו הילד לא חש גם בגירוי סביר. הנגזרת מכך, מתבטאת בעיקר במישור החברתי, כאשר הוא יחבק את אחיו הקטנים "חיבוק דוב". וכן לא יחוש למשל בנזלת או רוק הנמרח לתפארת על פניו. איתו המטפל יעבוד בצורה שונה – לתת לו גיוון רחב ועשיר מאוד של אביזרים ומשחקים שונים ומשונים על מנת לעורר אצלו את סף הגירוי.

ובנוגע לשאלה השנייה – בגיל המדובר (גיל 8) הקופה מאשרת רק 9 טיפולים לשנה. חשוב פעם אחת ולתמיד להבין ולהפנים שאין שום קשר בין האישור של הקופה להמלצה המקצועית הטהורה. ולכן בלית ברירה מומלץ להמשיך לטפל באופן פרטני עד שרואים שינוי. בהצלחה.   

 

 

ש. שלום וברכה. אני אמא למספר ילדים. רבות שמעתי על חשיבות "מודעות הפונולוגית" אשמח לשמוע מה זה ומדוע החשיבות הרבה?

 

ת. ראשית נקדים שתחום המודעות הפונולוגית מטפלים גם מורות בהוראה מתקנת וגם קלינאיות תקשורת. ובמידה מסוימת גם הורים יצירתיים כדלהלן: מודעות פונולוגית – זה בעצם תורת הצליל. המחקרים בשנים האחרונות מייחסים חשיבות רבה עד מאוד לתחום זה הנקרא "מודעות פונולוגית". המעבד הפונולוגי הוא אחראי לעשות "המרה" מהגרפמה לפונמה. לדוגמא האות גימל הצליל שלה הוא: ג. התנועה פתח הצליל שלה הוא: A. דרכי הפעולה בפיתוח ה"מודעות הפונולוגית" הלא רבים המה ומפותחים. ונזכירם רק בקצירת האומר: צליל פותח וסוגר באות ובתנועה. זיהוי צליל מסוים בתוך מילה שלמה (האם יש את האות ג' במילה "אוטובוס"?) שבירת מילה (במילה "פחדן" תוריד "פח" מה נשאר?) והרמה הקשה ביותר הלא היא רמת הפונמות. (פונמה: יחידת הצליל הקטנה ביותר) למשל המילה גַדוֹל מורכבת מחמישה פונמות. ואלו הם: ג A ד O ל. חשוב מאוד להדגיש: בתחום המודעות הפונולוגית ניתן להתחיל מגיל הרך ממש כאשר הילד מתחיל לדבר. ניתן לבצע את המלאכה בחן בטוב טעם וביצירתיות באופן המתפרש אצל הילד כחוויה חיובית מרתקת ומהנה. מן הראוי להדגיש שעבודה על מודעות פונולוגית מתבצעת במקביל גם אצל מורים בהוראה מתקנת וגם אצל קלינאיות תקשורת. ואחרון חביב אצל הורים מיומנים בעלי יוזמה ויצירתיות.  

 

 

ש. שלום וברכה. אני מורה לקריאה ועוזר בסייעתא דשמיא לילדים המתקשים בקריאה ברמות כאלו ואחרות. השאלה שלי היא כדלהלן: מאחר וילדים אלו עושים טעויות בקריאה, ולעיתים טעויות בוטות ביותר. כיצד אני מעיר להם. האם על כל טעות עלי להעיר ולתקן או שמא להתעלם?

 

ת. אכן שאלה במקומה בבחינת שאלת חכם חצי תשובה. אכן מצד אחד אין ספק כי אם נתעלם לגמרי ולא נעיר על כלום, הילד יישאר באותו מצב יחד עם הטעויות שלו. אך מצד שני אם נעיר וניתן ביקורת על כל דבר קטן כגדול, נשבור חלילה את רוחו של הילד, לכן חובה עלינו לנקוט בשביל הזהב. וזה אומר גם היכולת להתעלם וגם היכולת לבקר ולהעיר.

ונתחיל בהדרגה: בהתחלה הרוב יהיה התעלמות ומעט תיקונים. ובהמשך נעלה את רף התיקונים ונוריד את רף ההתעלמויות. כמובן שההערה תהיה בצורה שקטה, וירטואלית משהו, עם הקשה עדינה בקצה העיפרון על הדף או השולחן באווירה נעימה ונינוחה. בהצלחה רבה.

 

 

ש. שלום וברכה. ברצוני לשאול אני מורה לקריאה ולגמרא. יש לי תלמיד בן 12 שמתקשה בקריאה וכמובן גם בגמרא. אני מתלבט במה להשקיע את עיקר הזמן עם התלמיד. מצד אחד אם אשקיע את עיקר זמני בגמרא – התלמיד יקצור ציונים טובים באופן מיידי ובטחונו יעלה. מצד שני – המצב שלו בקריאה חמור באופן משמעותי. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה.

 

ת. שאלת חכם חצי תשובה – צריך להבין שאי אפשר לעלות לקומה ה-50 בלי הקומה הראשונה. הקריאה משולה לקומה הראשונה. הבנת הנקרא משולה לקומה השנייה. והגמרא מגיעה רק אחר כך. חשוב להפנים הגמרא זה ללא ניקוד. כתובה בשפה זרה (ארמית). בשפת קודים. צריך ליצוק תוכן לתוך הטקסט. אם ילד לא מסתדר עם קריאת טקסט פשוטה כקריאת עיתון וכדומה. כיצד הוא יתמודד בלימוד גמרא בצורה רצינית?

כאשר אנו לומדים איתו את הגמרא של השבוע, זה כמו להניח פלסטר על הפצע, כמו כיבוי שריפות. במקום טיפול שורשי ויסודי. הרי שבוע הבא וחודש הבא נתחיל מהתחלה, בלי שום כלים שהתלמיד קיבל ליישם בכוחות עצמו. לכן חשוב לקחת תקופה מסוימת ומוגדרת ולטפל באופן שורשי ויסודי בנושא הקריאה. ואחרי שזה בא על מקומו בשלום. ניתן להמשיך להשקיע בגמרא. ואז גם התוצאות והפירות יהיו בצורה איכותית ומשמעותית יותר.

 

 

ש. שלום וברכה. אני מורה לגמרא. ולומד עם ילדים ובחורים בטווח הגילאים 10-20. הבעיה היא שעם הילדים והבחורים הכישרוניים אני נהנה ומצליח. ואילו עם הכישרונות הבינוניים ומטה – אינני רואה ברכה בעמלי, למרות שאני מסביר וחוזר ומסביר שוב ושוב, דברי נופלות על אוזניים ערלות. ואני חש תסכול גדול מכך. השאלה היא מה עושים והאם יש טיפים או שיטה כיצד להצליח גם איתם?  

 

ת. החכמה היא לא להלעיט את החומר ולא להיות מרצה! שיעור כבר היה בכיתה וכעת זה לא עוד שיעור! נציין בסייעתא דשמיא כמה נקודות חשובות בקצרה, אותם יכול כל בר דעת לפתח ולשכלל בבחינת תן לחכם ויחכם עוד. א) הכדור נמצא אצל התלמיד. לתלמיד יש את האחריות והחלק במשא ומתן. המורה רק מכוון. המורה בשום פנים ואופן לא מרצה. התלמיד קורא!! התלמיד זה שמסביר את החלקים המובנים וגם זה שמציג את החלקים אשר אינם נהירים וברורים עבורו. ב) להקשיב ולכבד את השאלות של התלמיד. גם שאלות מטופשות ולא קשורות לסוגיא. כך הוא נהיה חלק מהעסק. ובהמשך בהדרגה לשים גבולות לשאלות שלא קשורות לעניין. ג) לפני תחילת הסוגיא, המורה ייתן בעל פה הקדמת רקע לנושא המדובר. בפרט כשמדובר בנושאים חדשים שלא מוכרים לתלמיד. ד) לדעת באיזה קומה – רמה – רובד התלמיד נמצא. בהרבה מאוד מקרים, המורה בטוח שדבר פלוני זה פשוט ובוודאי התלמיד יודע זאת היטיב. ומתברר שהתלמיד כלל אינו יודע את הדבר הפשוט והבסיסי. להיות כל הזמן עם יד על הדופק. ה) לתת חשיבות מרובה לשפה הארמית. להחזיק בצד מחברת עם ביאורי מילים בשפה הארמית. ו) להקדים ולבאר מושגים תורניים – שנלמדים בסוגיא. גם אם הם מוזכרים בסוגיא רק דרך אגב. כגון: מה זה נבלה, טרפה, ייבום, חליצה, מעשר ראשון, מעשר שני, יין נסך, עגלה ערופה, וכן הלאה. ניתן לשאול את התלמיד למשל מה זה "תרומה" והיה אם הוא יודע ומבאר היטיב מה טוב. במידה והוא מגמגם – אנו נגיש לו את הביאור. לסיכום כאשר יש בהירות בתורה יש גם מתיקות בתורה. בהצלחה.     

 

 

ש. אני אמא למספר ילדים ויצא לי לשמוע את המושג "שגיאות פונטיות ושגיאות אורתוגרפיות". אשמח לשמוע מה זה?  

 

ת. שגיאות אורתוגרפיות - שגיאות הכוללות רק הפרה חזותית של המילה ללא הפרה ועבירה פונולוגית. דהיינו: החלפת צלילים דומים כמו: א.ע.ה  - ט.ת. ח.כ. וכדומה.

שגיאות פונטיות - שגיאות  חמורות שכן גם אם נקריא את המילה ככתבה וכלשונה, נשמע שיש כאן טעות. מאחר ויש כאן הפרה צלילית ועבירה פונולוגית. דהיינו: הוספות והשמטות.

דוגמא לשגיאות אורתוגרפיות: בשכונת – בשחונת. מעוניין – מאונין. התעורר – התאורר. החליט - החלית

דוגמא לשגיאות פונטיות: לעסוק – לסק. נבהלו – נבלו. אנחנו – הנח. שהוא – שו.

לסיכום: בין שגיאות כתיב קלות ובין שגיאות כתיב חמורות ניתנים לטיפול במסגרת של הוראה מתקנת מקצועית. מה שחשוב לזכור שאי אפשר להגיע להצלחה של מאת האחוזים בנושא שגיאות כתיב. ועיקר המטרה היא לתת לילד כלים שהוא יוכל בעצמו לבדוק את הכתיבה שלו בסופו של דבר אם היא תקנית או לא.   

 

 

ש. שלום וברכה. יש לנו ילד בן 10.5 הסובל מלקויות למידה ובעיות קריאה שנים רבות. שילמנו בעבורו אלפי שקלים עבור אבחון פסיכודידקטי. ההמלצות של האבחון היו הקלות והנחות. לאפשר לו בחינה בעל פה ולתת לו יותר זמן במבחנים. אך משום מה הנהלת בית הספר אינה מסכימה ליישם את ההמלצות. ועומדת על כך בתוקף שהילד יערוך את הבחינות כמו כל הילדים. אנו כועסים וממורמרים ולא יודעים מה עוד ניתן לעשות.  

   

ת. ראשית: עצוב וכואב. שנית: ניתן להתייחס בכמה זוויות ראיה למקרה המתואר. אבל הבה ונשים רגע את הפוקוס ביעד הסופי. חשוב לזכור ולהפנים שאבחון זה אמצעי ולא מטרה בפני עצמה. המטרה המרכזית היא שהילד יוכל לקרוא כמו כולם ולא יצטרך בכלל להגיע להנחות והקלות השונות! וזה בפירוש אפשרי!!

נכון, היינו מצפים מבית הספר, גם בלי המלצות של האבחון, אלא על פי השכל הישר, שלא לכפות על הילד דבר שהוא כרגע לא יכול לעמוד בו. אבל זה משהו זמני, שישתנה בהמשך הדרך. כאשר הנהלת בית הספר יודעים שההורים משקיעים בעזרה עצמה בדרך למצוא את הפתרון, יש סבירות גבוהה יותר שירצו לבוא לקראת ההורים.

 

 

ש. שלום וברכה. בננו הבכור בן 6 לומד בכיתה א'. המחנך ביקש שניקח את הילד לאבחון דידקטי. אך מצד שני, אנו רואים את הילד וסבורים שהוא חכם ומצליח בכל פרמטר, מצליח מבחינה לימודית. בסדר מבחינת התנהגות ומבחינה רגשית. ולא ממש מבינים למה הוא צריך ללכת לאבחון.

 

ת. יש פתגם חכם שאומר: אין פתרון בלי בעיה ואין בעיה בלי פתרון. כלומר – אם לדעתכם אין שום מצוקה ושום בעיה, אז אכן אין שום סיבה ללכת לאבחון.

לא טוב ולא כדאי ללכת לאבחון רק בגלל סיבות חיצוניות. בדרך כלל – ההורים הם אלו שרואים קושי מסוים או בעיה, בקריאה, בלימוד, בחלק הרגשי, בחלק ההתנהגות. אך אם הכל בסדר, אין שום צורך לחפש בעיות בכוח מתחת האדמה. בהצלחה ורוב נחת.  

1599-544-544​